"קְדֹשִׁ֣ים תִּהְי֑וּ כִּ֣י קָד֔וֹשׁ אֲנִ֖י ה' אֱלֹהֵיכֶֽם"

בפרשה זו יש מצווה לא סטנדרטית. וכה תאמר תורה: "דַּבֵּ֞ר אֶל־כָּל־עֲדַ֧ת בְּנֵי יִשְׂרָאֵ֛ל וְאָמַרְתָּ֥ אֲלֵהֶ֖ם קְדֹשִׁ֣ים תִּהְי֑וּ כִּ֣י קָד֔וֹשׁ אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם" והשאלה כמו זועקת, ממתי תאמר תורה להיות משהו כי 'הוא' כזה.

יתירה מכך, וכי אפשר לדמות את קדושת איש ישראל הנמצא במקום זוהמה בארץ משוקצת לקדושתו יתברך? אתמהא...

אבל האמת היא כי התורה תבוא לומר לנו מציאות. והמציאות היא כי 'קדושה' היא מהותו יתברך. קיומה הוא קרבת אלוקים, וריחוקה הוא ריחוק ממנו יתברך.

בורא עולם הניח אותנו קרוצי חומר בעולם שכל כולו חומריות. והנשמה... כה סובלת בתוככי הגוף. היא לא מכירה בהנאות החומר ולא נותנת להם מקום של כבוד. הם גלות עבורה. לכן היא תקונן ותיילל על מר מצבה.

ובעת שתקונן הנשמה, תתייסר לה הנפש. לפתע האדם ירגיש מרוקן וחסר טעם. הוא לא יצדיק את מציאות קיומו והשמחה תהיה ממנו והלאה.

לא חסר לו כלום כי אם מעט אלוקות וקרבת השי"ת.

ובעת יקדש את עצמו ויתרומם טפח או שניים מעל גבי הקרקע, הוא יחוש את אותו טעם עליו ידברו כלל אומות העולם בדברם על האומה הישראלית. האומה שיש לה ערך מוסף לחיים ולקדושתם. האומה שיש לה טעם ועיזוז מקשר עם בורא עולם.

האומה שידעה הכי הרבה סבל ומכאוב, ומכולם הצליחה להתרומם ואף להתקדם.

'קדושים תהיו' הוא לא ציווי. זו נתינת זכות ללקיחת חלקי בורא אל חיינו הפרטיים.

'קדושים תהיו' זו לא ברירת מחדל ואפשרות מתוך שניים. 'קדושים תהיו' זו אפשרות יחידה לחלקי אומה הרוצים לדעת ולעמוד על טיבה ועמקה של אומתם ומעוניינים לטעום מטעמה הערב של לקיחת חלק בשרשרת הארוכה בעולם - שרשרת אשר מכלול חוליותיה הינם חוליות 'קודש' של בני קל חי הפורשים עצמם עוד קצת ועוד קצת מהבלי העולם הזה.