'תורת' האכילה... (פרשת תרומה)

"וְעָשִׂיתָ שֻׁלְחָן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם אָרְכּוֹ וְאַמָּה רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ:  וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר וְעָשִׂיתָ לּוֹ זֵר זָהָב סָבִיב:  וְעָשִׂיתָ לּוֹ מִסְגֶּרֶת טֹפַח סָבִיב וְעָשִׂיתָ זֵר זָהָב לְמִסְגַּרְתּוֹ סָבִיב:  וְעָשִׂיתָ לּוֹ אַרְבַּע טַבְּעֹת זָהָב וְנָתַתָּ אֶת הַטַּבָּעֹת עַל אַרְבַּע הַפֵּאֹת אֲשֶׁר לְאַרְבַּע רַגְלָיו:  לְעֻמַּת הַמִּסְגֶּרֶת תִּהְיֶיןָ הַטַּבָּעֹת לְבָתִּים לְבַדִּים לָשֵׂאת אֶת הַשֻּׁלְחָן:  וְעָשִׂיתָ אֶת הַבַּדִּים עֲצֵי שִׁטִּים וְצִפִּיתָ אֹתָם זָהָב וְנִשָּׂא בָם אֶת הַשֻּׁלְחָן:  וְעָשִׂיתָ קְּעָרֹתָיו וְכַפֹּתָיו וּקְשׂוֹתָיו וּמְנַקִּיֹּתָיו אֲשֶׁר יֻסַּךְ בָּהֵן זָהָב טָהוֹר תַּעֲשֶׂה אֹתָם:  וְנָתַתָּ עַל הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד" 

וצריך להבין כמה דברים בזה:

א. מה נכבד מעלת ה'שלחן' אשר יצווה עליו מיד לאחר צוותו על 'ארון הברית' עם ה'כרובים' אשר עליו – מקום השראת השכינה אשר כ"כ גדולה מעלתו עד שאמרו(יומא כא): 'אמר רבי לוי: דבר זה מסורת בידינו מאבותינו, מקום ארון אינו מן המדה'. וברש"י שם: 'מקום ארון אינו מן המדה - אינו תופס למעט ממדת החלל של בית כלום, דתניא: ארון שעשה משה יש לו עשר אמות אויר לכל רוח כשניתן באמצע בית הכפורת, והרי כל החלל לא היה אלא עשרים על עשרים, שנאמר(מלכים א ו) 'ולפני הדביר עשרים אמה אורך ועשרים אמה רוחב' נמצא שאין מקום הארון ממעט כלום'(ע"כ) הרי שכל כולו ומהותו הוא 'נס' עד שאינו תופס מקום. צריך להבין א"כ למה צווה מיד אחריו על השלחן – עוד קדם צוותו על ה'מנורה' אשר האירה נשמות ישראל ו'מִקשה' היתה עד שהוצרך משה לזרוק ככר זהב לאש ובורא כל עולמים עצמו בראה בנס... גם למה לאחר ה'מנורה', יורה על ה'משכן' ורק לאחריו על ה'מזבח'. 

ב. צריך להבין מהות השימוש ב'שלחן' עצמו כאשר לפי חלק מהשיטות אפי התבנית התחתונה לא ישבה עליו. מה א"כ תפקידו לאחר שזכה במקום מכובד כל כך בסדר הבניין. 

ג. גם צריך להבין למה דייקא ב'לחם', מצינו עניין ה'פָּנִים' הקיים בו כלשון רש"י כאן: 'ולכך קרוי לחם הפנים, שיש לו פנים רואין לכאן ולכאן לצדי הבית מזה ומזה'. כי מה עניין ראייה ב'לחם' ולמה דייקא בו. 

ד. צריך להבין עניין נס ה'טריות' שהיה בו כמ"ש אמרם(יומא כא): 'אמר רבי יהושע בן לוי: נס גדול היה נעשה בלחם הפנים, סלוקו כסדורו, שנאמר(שמואל א כא): 'לָשׂוּם לֶחֶם חֹם בְּיוֹם הִלָּקְחוֹ' וברש"י שם: 'סילוקו כסידורו - כשמסלקין אותו עדיין הוא חם'... 

ה. גם צריך להבין עניין ה'זֵר' שהיה מיוחד בו ומשמעו דייקא אצל ה'שלחן' אשר משמעות 'מלכות' בו כמ"ש רש"י כאן: 'זר זהב - סימן לכתר מלכות, שהשולחן שם עושר וגדולה, כמו שאומרים שלחן מלכים'(ע"כ) כי למה דיקא בו יַראה עניין ה'מלכות'. 

ו. משמעות היות מניין ה'לחם' יב' כמניין שבטי ישראל כמ"ש באוצר המדרשים: 'שבטים י"ב וכנגדם י"ב לחם הפנים על השלחן'(ע"כ) וכדברים הללו בשפ"א פ' 'אמור' ובשם משמואל פ' 'בחוקותי' ראה שם. כי למה דייקא בה'לחם' עשו זכר לכל שבט ושבט בפני עצמו. 

ז. גם יש לעמוד על משמעות ה'לחם' אשר שמו יקרֵא על כל דבר מאכל קביעות – 'לחם' כ'חלה' ו'מצה' אשר על כולם נברך 'המוציא לחם מן הארץ'. גם למה דייקא כל ה'לחם' יברכו את הוצאתו מן הארץ כאשר כמוהו ואף יותר ממנו ייצאו הפירות והירקות למיניהם ועליהם נברך על האדמה והעץ ולא על הוצאתם משם... 

ח. להבין סיבת היות ה'שלחן' ביסודו מ'עץ' כי היה כה'ארון' שהיה רק מצופה 'זהב', ומה יבוא לומר בזה. 

ט. מה שמצאנו דייקא אצל ה'שלחן' את עניין ה'מסגרת'. 'מסגרת' זו אשר במסכת סוכה(ה) מצאנו שני שיטות אם הייתה למעלה או למטה, ותלייא בזה מהותו – כי אם הוי למעלה, שוב הוי ליופי והוי 'הכשר כלי', משא"כ אם היה למטה, היה חלק מהשלחן באשר הוא היה המחבר בין הרגלים כמ"ש רש"י שם: 'למטה היתה - מרגל לרגל היתה נתונה בראשם, ודף השלחן מונח עליו'(ע"כ) וא"כ הוי 'כלי'. וגם בזה צ"ע. כי הלא אם יש יכולת להיות המסגרת למעלה ועדיין יהיו הרגלים מחוברים להשלחן, שוב מנין שאם הייתה למטה, הוא היה מחבר הרגלים ולא היו מחוברים כמקודם והוא רק 'מכשיר'. 

י. אומרו דייקא גבי 'שלחן': 'לְפָנַי תָּמִיד' עד שאמרינן(חגיגה כו): 'אומרין להם [לעולי רגלים]: הזהרו שלא תגעו בשלחן' [ותטמאוהו, כי א"א להטבילו משום החיוב היות שם הלחם 'תמיד' ללא הפסק]. ובמנחות(צט:): 'המכניסים [את ה'לחם'] עומדים בצפון ופניהם לדרום, והמוציאין עומדים בדרום ופניהם בצפון, אלו מושכין ואלו מניחין, וטפחו של זה כנגד טפחו של זה [שלא יעמוד אפי רגע אחד בלא 'לחם'], שנאמר: 'לְפָנַי תָּמִיד'(ע"כ) ומבואר שם שהיה יותר חמור מן ה'מנורה'. וצריך להבין מה העניין האמור בזה. אבל באמת עניין ה'לחם' הוא נורא ונשגב. וכמה שהארכנו בקוש', נצטרך להאריך גם בתי' כי הדברים גבוהים וערוכים גבוה מעל גבוה כפי שיראו עיניך נכוחה:


ומשנה ערוכה לנו בזה(אבות ג ג): 'רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ עַל שֻׁלְחָן אֶחָד וְלֹא אָמְרוּ עָלָיו דִּבְרֵי תוֹרָה, כְּאִלּוּ אָכְלוּ מִזִּבְחֵי מֵתִים [תקרובת ע"ז], שֶׁנֶּאֱמַר: 'כִּי כָל שֻׁלְחָנוֹת [המתענגים באכילתם] מָלְאוּ קִיא צֹאָה [כינוי לתקרובת ע"ז] בְּלִי [עד שלא נשאר] מָקוֹם'. אֲבָל שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ עַל שֻׁלְחָן אֶחָד וְאָמְרוּ עָלָיו דִּבְרֵי תוֹרָה, כְּאִלּוּ אָכְלוּ מִשֻּׁלְחָנוֹ שֶׁל מָקוֹם בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר 'וַיְדַבֵּר אֵלַי, זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי ה'.(ע"כ) 

עד כ"כ גדולה מעלת אכילה, עד שיאמר רשב"י אשר עשייתה בלא 'תורה' הופכתה לתקרובת ע"ז(!!!). שילובה כמו תיבולה ב'דברי תורה', מרוממתה להיותה כאכילת 'קדשים' משלחנו של מקום... 

וראה באורך דברנו ב'מגן עבות' שם ותורף הדברים הוא להבין כמה עניינים: א. למה אי אמירת 'דברי תורה' הופכת האכילה ל'תקרובת ע"ז'. ב. היכן רואים בפסוקים שהביא(ישעיהו כח), שהוא משום אי הגייתם בדברי תורה. ג. מה ראייה מהפסוק(יחזקאל מא): 'וַיְדַבֵּר אֵלַי, זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי ה' שהוי משום 'דברי התורה' שאמר בעת אכילתו.

אבל עניין חסרון האכילה האמור ב'ישעיהו' הוא אכילת ה'עינוג' כמו שתראה בדברי רמב"ם בפיהמ"ש שם: 'וְקָדַם לפני זה הפסוק, פסוק שיורה על ההתעסקות במאכל ובמשתה ועזיבת התורה והעיון בה. ומפני זה היו השולחנות כולם כאילו אוכלים עליהם הטינופים והצואות, רצונו לומר: מאכלי האלילים'(ע"כ) 

וכוונתו על שני הפסוקים אשר זה דִבְרָם(ישעיהו כח): "וְגַם אֵלֶּה בַּיַּיִן שָׁגוּ וּבַשֵּׁכָר תָּעוּ כֹּהֵן וְנָבִיא שָׁגוּ בַשֵּׁכָר נִבְלְעוּ מִן הַיַּיִן תָּעוּ מִן הַשֵּׁכָר שָׁגוּ בָּרֹאֶה פָּקוּ פְּלִילִיָּה: כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צֹאָה בְּלִי מָקוֹם" וברש"י שם: 'וְגַם אֵלֶּה' - יושבי משפט ומשיבי מלחמה שבדור הזה כלומר טובים וחשובים שבהן, 'בַּיַּיִן שָׁגוּ'. כי עתה אין טוב בהם: 'שָׁגוּ בָּרֹאֶה' – הלעיגו בדברי הנביאים. ויונתן תרגם: במאכל מעדנים שראוהו עונג להם: 'פָּקוּ פְּלִילִיָּה' – הכשילו המשפט: 'כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת' – שלהם של זבחי מתים הם שהם כקיא צואה'(ע"כ) 

ולהבין חומר העניין ראה שם לשון רבי מתתיה היצהרי שביאר סיבת אומרו דייקא 'קיא' ו'צואה' דייקא אשר הוא משום ששני מוצאות האדם המה ובשניהם יוכל לבוא לידי חטא כמ"ש(שמות לב) "וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק" שמשמעו עוון 'אכילת העינוג' ועוון 'ג"ע'. והנביא כבר צווח אשר הנמשכים אחר ע"ז הרי הם נמשכים אחר תאוותיהם הגופניות ולכן אין בהם כח לנשוא משא גופם וכמו שאמר (ישעיהו מו) על עובדי 'בל' ו'נבו': "כָּרַע בֵּל קרֵס נְבוֹ הָיוּ עֲצַבֵּיהֶם לַחַיָּה וְלַבְּהֵמָה נְשֻׂאֹתֵיכֶם עֲמוּסוֹת מַשָּׂא לַעֲיֵפָה: קָרְסוּ כָרְעוּ יַחְדָּו לֹא יָכְלוּ מַלֵּט מַשָּׂא וְנַפְשָׁם בַּשְּׁבִי הָלָכָה..." ומשמעו אי היכולת שלהם לכלכל 'משא נפשם' הלא אלו ה'מוצאות' האמורות.

נמצאנו למדים אשר אכילת העינוג היא מרה עד לאין שיעור ותכלית עד שהיא תחילת פורענות של ג"ע. והדברים כדרבנות כאשר יסוד עניינם הוא כי עניין 'אכילת איש ישראל' איננה לעיסה וגריסת חומר ובליעתו עדי פליטתו לאחר עיכולו... כי בורא כל עולמים הכל יכול, לאחר שברא אדם – יצירה מופלאה כ"כ, יכול גם יכול היה שלא להצריכו את כל עמל האכילה האמור. יכול היה האדם לסובב מאה ועשרים שני חייו בלא להכניס מאום לגופו. הצורך להכניס יבול כה גדול לגוף כה זעיר, הוא מן הדברים הטעונים בירור וליבון. 

וקדם נכנס לעובי הקורה בזה, נביא עוד כמה שורות בעניין גודל חיסרון אכילת העינוג המובאים בביאורנו שם: 'ובאמת ידוֹע גם ידענו חסרון אכילת העינוג עד שמצאנו דברים נוראים בזה בתוס'(כתובות קד): 'עד שאדם מתפלל שיכנס תורה לתוך גופו יתפלל שלא יכנסו מעדנים לתוך גופו'(ע"כ)

ומקור דבריו הם דברי 'ילקוט שמעוני'(תתל) וז"ל: 'לא זכה אדם לתורה שיכנסו בתוך מעיו, יבקש רחמים על אכילה ושתיה יתירה שלא תכנס לתוך מעיו שנאמר(ישעיהו מח): "צְרַפְתִּיךָ וְלֹא בְכָסֶף בְּחַרְתִּיךָ בְּכוּר עֹנִי". מה הכור הזה אפילו אתה נותן בו כל עצים שבעולם הרי הוא שורפן ומפסידן כך גרונו של אדם אפילו אתה נותן לו כל אכילות שבעולם הוא מפסידן'(ע"כ) 

ולהבין חומר הדברים כמו מהות ראייה שהביא מישעיהו(מח), נביא שלושת הפסוקים שם על הסדר: "לְמַעַן שְׁמִי אַאֲרִיךְ אַפִּי וּתְהִלָּתִי אֶחֱטָם לָךְ לְבִלְתִּי הַכְרִיתֶךָ: הִנֵּה צְרַפְתִּיךָ וְלֹא בְכָסֶף, בְּחַרְתִּיךָ בְּכוּר עֹנִי: לְמַעֲנִי לְמַעֲנִי אֶעֱשֶׂה, כִּי אֵיךְ יֵחָל וּכְבוֹדִי לְאַחֵר לֹא אֶתֵּן".

ואלו דברי בורא לעמו כנס"י באומרו להם אשר לא יכריתם למען שמו כי הלא נתן להם את תורתו – בתו יחידית (כאמור במד"ר ריש פרשתן), וע"פ דברי הילקו"ש, יגלה להם עתה רז תורתו ודרך כמו סיבת זכייתם בה באומרו 'הִנֵּה צְרַפְתִּיךָ וְלֹא בְכָסֶף' וביאור הדברים: 'הנה צירפתי אותך ע"י תורה לכלי כסף (וכמ"ש (תהלים יב): "אִמֲרוֹת יְקֹוָק אֲמָרוֹת טְהֹרוֹת כֶּסֶף צָרוּף") אבל לא עשיתי זאת ב'כור היתוך הרגיל לכסף' שדרך היתוכו הוא באור השורפת ומפרדת, כי אם במבחן 'כור עוני' – הלא הוא אותו 'כור גרון' הנקרא 'עוֹנִי' כי הוא שורף ומכלה את הכל. ובו יבחֵן האדם היעמוד בעניוֹ לבלתי שלוח ידו אל עבר מאכל עינוגו אם לאו ר"ל. היינו: בורא כל עולמים אומר לנו דרך ישעיהו נביאו, אשר אמנם צורפנו ל'כלי כסף' ע"י תורתו הקדושה, אבל כור ההיתוך הוא כלל לא שם, הוא לפני זה. הוא בעת עמידת איש ישראל על יד השלחן, עת יקרצו לפניו מנעמי עולם והוא יצטרך להחליט האם ליפול שוב שדוד אל מול רשתם בזורקו אל תוך לועו עוד ועוד מהנה, או שמא ישלוט בעצמו וישים מחסום לפיו!!!. 

וזו תחינת בורא כל עולמים שתבוא לאחמ"כ: "לְמַעֲנִי לְמַעֲנִי אֶעֱשֶׂה. כִּי אֵיךְ יֵחָל, וּכְבוֹדִי לְאַחֵר לֹא אֶתֵּן" וברש"י שם: 'כי איך יחל - איך יחולל שמי בהכריתו אתכם...'(ע"כ) למענו למענו יבקש תמים דעים מעימנו בניו אהוביו, למען כבודו ולמען מלכותו ניתן מעימנו קצת הזה – לבלתי נשתמש עם מה שקיבלנו ממנו יתברך אל כנגדו ח"ו.

והמשך הבנת צורת חסרון אכילת העינוג תראה בדברי גמרא(בבא בתרא יב): 'א"ר אבדימי דמן חיפה: קודם שיאכל אדם וישתה יש לו 'שתי לבבות', לאחר שאוכל ושותה - אין לו אלא 'לב אחד'(ע"כ) ובביאור הדברים ראה ב'פרי צדיק'(מקץ) וז"ל: 'קודם שיאכל אדם וישתה יש לו שתי לבבות. והיינו על דרך מה שדרשו(ברכות נ"ד) 'בְּכָל  לְבָבְךָ' בשני יצריך ביצר טוב וביצר הרע. וזה 'שתי לבבות' לב 'חכם' ולב 'כסיל'. לאחר שאוכל ושותה אין לו אלא לב אחד עי"ש. ולא נתפרש איזה לב אחד יש לו לאחר אכילה ושתיה. אך הוא תלוי כפי כוונת האכילה כי כשאוכל אכילה בקדושה, מתקן גם הלב כסיל ויהיה לו רק לב אחד לאביו שבשמים. ואם חס ושלום האכילה אינו בקדושה רק למלא תאותו אז מתגבר היצר הרע על ידי האכילה וכאמור'(ע"כ) 

ועתה אתה בן ישראל אשר תראה תחינת בורא אילך להיותך מקדש עצמך במותר לך למען שמו הקדוש יתברך ויתעלה, תן לבך בכפך ושלוט בהיכל רצונותיך להיות 'רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו'(אבות ב ד). 

ולא אכלא אצבעותי מלהעלות מעשה נורא (אשר היה מסופר בכל עת מצוא ע"י זקני הרה"צ ר' אבגדור אהרונוביץ זצ"ל) על אותו קדוש עליון מלאך ה' צבקות הלא הוא מורו ורבו ה'אדמו"ר מסקווער' זצוקללה"ה, כי בעת רדתו מ'רכבת המוות' אחר כמה ימים שהסיעוה הנאצים ימ"ש הלוך וחזור ללא אוכל וללא משקה ורבים רבים השיבו נשמתם ליוצרה ובחסדי שמים ניצל הרבי ומשמשו, הגישו לו שני כוסות תה. לאחר שבירך עליהם וגמעם, הפטיר: 'הראשון היה לצורך. השני היה סתם תאווה'... והדברים קילורין לעיניים כמה נזהרו צדיקי עליון אלו בכל תענוג הבא אל פיהם. ואנחנו קרוצי חומר נקח אל ליבנו. אולי יחוס עלינו כי אביונים אנו. אולי ירחם.

כי בנתיב הדברים עולה ביאור עניינו על נכון אשר אותו 'כוּר עֹנִי' עומד לאדם לרועץ בכל עת. הוא יכול לרוממו לשמי רום, והוא יכול להפילו לבאר שחת – בור אשר לא יכיל המים. כי אם יהיה חזק בעצמו וישים מחסום לפיו, הרי הוא מסובב בעולם של קדושה וספגנות. תעתועי עולם המה לו כ'משלים' בעלמא. לא כן אם טועם מהמה, ובעת שיראה כי טובים המה למאכל ונחמדים המה לעיכול, ימשיך ללעוס עדי תתמלא תכולתו, או אז הוא מקשר עצמו בחבלים עבותים לעולם תעתועים זה. הוא נהפך לעבדו ומתרוקן מתכליתו.

פירות העולם על מכלול צבעיהם צורותיהם ורֵיחם קוראים א"כ לאיש אשר בשם בן ישראל יכונה וכה יאמרו לו: אל נא תאכל מעימנו יותר מכדי צרכך. אל נא תתנתק מעיקרו של עולם עבור פירות שהוא גידל דייקא כדי לנסותך. היֵה מקושר אל מי שאמר והיה העולם, ואל תקשר עצמך לעינוגים ריקניים אשר שבר ועיצבון באחריתם.

ולהבין עומק הראייה שהביא מן הפסוק, ולהשלים היריעה המפוארת בדברי רשב"י במשנתינו על גנות אכילת העינוג נביא דברי קודש כלבת אש תחת קולמוס הזהב של מורנו ר' משה אלשי"ך(ויקרא טז) וז"ל: 'והנה אחר אומרו רבי חנינא בן תרדיון מעלת התורה ששכינה שורה על העוסקים בה, בא אחריו רבי שמעון ואמר שאין צריך לומר בעסק התורה שאין בה פעולה, אלא אפילו בהיותם אוכלים ויש שם דברי תורה שכינה שרויה עמהם. ולא בלבד תתן שלמות באוכלים כי אם גם במאכלים עצמם, כאלו משלחן גבוה הם ומקדשים גם גויות אוכליהם ככהני ה' האוכלים משלחנו של מקום. וז"ל המשנה(אבות ג ג): רבי שמעון אומר שלשה שאכלו על שלחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה כאלו אכלו מזבחי מתים שנאמר(ישעיה כח) 'כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צֹאָה בְּלִי מָקוֹם'. אבל שלשה שאכלו על שלחן אחד ואמרו עליו דברי תורה כאלו אכלו משולחנו של מקום שנאמר(יחזקאל מא) 'וַיְדַבֵּר אֵלַי זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי ה'':

ולבא אל ענין המשנה נשית לב. א. למה אמר מנין שלשה, כי למה לא יהיה כך במנין זולתו. ועל פני דרכנו נשית לב אל אומרו לשון עבר כאומרו שאכלו, ולא אמר שאוכלים על שולחן אחד ואין אומרים עליו דברי תורה וכו'. ב. אומרו כאלו אכלו מזבחי מתים, כי היתכן שעל העדר דברי תורה תחשב האכילה 'תקרובת עבודה זרה'?. ג. כי אין מהפסוק ראיה שנקרא זבחי מתים כלל כי אם שנמאס השלחן מקיא וצואה. ד. כי אין נזכר בפסוק העדר דברי תורה כלל. ה. אומרו אבל שלשה שאכלו וכו', כי מכלל האמור הוא. כי ידיעת ההפכים אחד. ו. כי מהפסוק זה השלחן אין נראה ראיה לזה כלל:

...ויתכן לבא אל ענין המשנה. והוא, כי מאז נברא העולם בעשרה מאמרות, נתקדש בעשר קדושות הן עשר כחות עליונות הידועות, והיה הכל זך האיכות עד עת חטא אדם ונתעכר הכל כנודע לאשר חננו ה' דעה. ולולא עון העגל היה חוזר ונתקן על ידי עשרת הדברות אחר פיסוק זוהמתם (שבת קמו) אשר קנו על ידי חטא אדם הראשון. וראה יתברך לתקן את העולם כלו להחזירו לאיתנו. על כן, לאדם אמר לטהר ולתקן את עצמו יקיים תרי"ג [מ"ק עשר] מצות הכוללים את כללות האדם, שהם רמ"ח מצות עשה ושס"ה מצות לא תעשה לעומת רמ"ח איברים ושס"ה גידים, כי בהן יקנו כל חלקיו איכות טהרה וקדושה. כמאמרנו בכל נוסחאות ברכות המצות אשר קדשנו במצותיו, שהוא כי על ידי מצותיו יתברך מתקן חלאת זוהמת חומרנו ומקדשו חלף עכירות איכותו, כמבואר אצלינו על פסוק 'סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע וכו' כִּי זֶה כָּל הָאָדָם'(קהלת יב). לומר, כי אחר היות כל ענין הדרושים נשמע – סוף הכל הוא, כי להשלים האדם את עצמו, 'אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא' מעבור מצות לא תעשה, 'וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר' שהם מצות עשה, כי שתיהן כללות 'כָּל הָאָדָם', כי איבריו וגידיו הם תרי"ג כמספרם שהוא ליקדש בם. והוא האמור:

ועוד חשב יתברך מחשבות להקנות גם כן איכות עילוי ותיקון לכל חלקי עולמו הלז, הלא המה דומם, וצומח, בעל חי בלתי מדבר, ובעל חי מדבר. והוא כי על ידי חטאו של אדם שִׁלֵט עכירות וחצוניות בעולם, והוא יתברך מעלה איכות כל חלק מהם על ידי נחת שוּלחן אישֵׁי ישראל. והוא, כי על ידי אכול האדם ושתות לחמו ומימיו וכל יתר מאכל שלחנו, יפשיט חלאת כל טומאתם ויעלֵם אל הֵעָשות חלק הגדול מארבעתם הוא האדם. הדומם, הוא המים. והצומח, בר ולחם וירק וכל פרי העץ אשר תוציא האדמה מכל מאכל אשר יאכל. ובעל חי בלתי מדבר, הוא בשר כל בהמה חיה ועוף. שעל ידי אכול אותם האדם והתקיימו בם, יעלו ליחשב כחלק ממנו. ועל כן, להיות שעל ידי נחת שולחן האדם, תיקון האדם והעולם שנברא בעשרה מאמרות, על כן צוה יתברך בעיקר המזון הוא הלחם אשר הוא אוכל יעשו בו עשר מצות, כאשר מנאום רבותינו ז"ל(ירושלמי חלה א ו) מעת החרישה והזריעה עד האֹכֶל, וגם לפרושׂ האדם עשר אצבעותיו על הפת אחר טהרת הנטילה, לבל ישרה כח עשר כחות חיצונים רק הקדושים, וגם סִדרו לומר ולברך ברכת המוציא בעשר תיבות:

ועל ענין זה, הוּשוה השלחן אל המזבח. כי כאשר במזבח מתמרקת חלאת כל בחינה מבחינות העולם וקונים קדושה: כלי שרת וניסוך המים מהדומם, מנחות וניסוך היין מן הצומח, והזבחים מבעלי חיים, ועל ידי עבודת המזבח עולים במעלה כנודע. כך השלחן על ידי האכל לאדם כי יעלו אל איכותו כמדובר. והנה כאשר במזבח הוצרך אש מן השמים והיות שם שכינה לבל יאחוז כח חצוני, ומה גם בזבחים הבאים על חטאים כי שם כח החטאות רובץ, כך השולחן, למה שכל חלק מארבע בחינות לא יבצר ממנו חלאה מאז נתעבה העולם, וגם האדם האוכל לא יבצר ממנו עכירות זוהמת נחש זולת טומאת אשמותיו החקוקים בעצמותיו. על כן היה מקום לומר שבהָאֹכל על השלחן, תחת התמרק חלאתם והדבקם אל הקדושה, אדרבה תאחז הטומאה אשר במציאות מאז חטא אדם בה ותהיה האכילה זבחי מתים. על כן כאשר ב'מזבח' צריך 'אש מן השמים' ו'שכינה' כי על כן נאמר על המזבח(שמות כט) 'לִפְנֵי ה' – למען על ידי כך ידבקו כל הנעשה בו אל הקדושה, כן ב'שולחן' צריך 'תורה' מן השמים להשרות שם שכינה למען הַמשיך כל הנאכל בו אל הקדושה, כי יחשב כאלו אכלו משולחנו של מקום. ובזה יערב לנפש טעם התייחסם אוכלם בהעדר תורה אל זבחי מתים, והאכילה בדברי תורה אל אוכלם משולחנו של מקום, כאשר נמשיך הביאור בס"ד:

ולמה שענין האכילה הוא להעלות את ארבעה חלקי העולם אל השלמות ואין דרך העליה רק מלמטה למעלה, על כן נצטוינו מרבותינו ז"ל(ברכות מ) כי טרם יאכל 'איש', יאכיל ל'בהמתו' כמה דאת אמר(דברים יא) 'וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ', ואחר כך 'וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ'. שהוא להעלות תחלה הצומח אל הבעל חי בלתי מְּדבר, ואחר כך יעלה את הצומח והבעל חי בלתי מְּדבר אל המְּדבר. ואחר הזנת גוף האדם מכל אשר למטה הימנו, יבואו הדברי תורה שהם הזנת הנפש וימשיכו הכל אל איכותה כמדובר:

ונבא אל ענין המשנה: והוא, כי אחרי הודיע אלהים אותנו כי ענין השולחן הוא דוגמת המזבח והנאכל בו מעין הנאכל לאישים, על כן לא יוכן ליחשב כקרבן, אם לא בהיות מִסְפָּר האוכל בו כמִספר הצריכין לעבודת המזבח, הלא המה שלשה. והוא כי אין קרבן בלי שלשה, כהן בעבודה ולוי בשיר ישראל להתכפר. שאפילו קרבנות צבור היה המעמד במקומם. ובכן בהיות שלשה על השלחן, מוכנים לכך. אלא שאם אמרו על השולחן דברי תורה, משרים שכינה ומקדשים השולחן ונעשה מזבֵּח ומה שעליו, קדש. וכמו שכהנים משולחן גבוה קא זכו, כן השלשה כאילו אכלו משלחנו של מקום:

...ואמר 'אבל שלשה שאכלו על שלחן וכו' [ואמרו עליו דברי תורה], ולא אמר ואם אמרו עליו וכו', לומר: 'אל נא תאמר כי אם בהעדר הדברי תורה הוא זבחי מתים במציאותה, ישולל הרע הזה אך לא יהיה בו שלמות. לזה אמר 'אבל', כלומר: אין המקביל 'העדר הזבחי מתים', כי אם חיוב שלמות גדול כאלו אכלו משלחנו של מקום. והביא ראיה מזה השולחן וכו'. הוא מה שאמרו פרק הרואה(ברכות נה) פתח במזבח וסיים בשולחן?, אלא בזמן שיש 'מזבח', מזבח מכפר. ובזמן שאין 'מזבח', שולחנו של אדם מכפר. והוא, כי זולת זה הוקשה לו בכתוב אומרו (יחזקאל מא) 'הַמִּזְבֵּחַ עֵץ' וכו' 'וְקִירֹתָיו עֵץ' וכו', כי הלא אין המזבח כי אם מאבנים במקום אדמה, ומזבח הקטורת ממתכת, ומעץ פסול כנודע לפי הדין, ואיך יאמר שהוא של 'עץ'. וגם אומרו ארכו 'שני אמות', כי אין אורך המזבח פחות מ'עשר' אמות. אך ירמוז על הזמן הזה שהמזבח הוא של עץ חיים היא התורה. וגובהו ורוממותו תלוי בשלשה מסובין האומרים דברי תורה עליו. ואורך המשך הדבור שתי אמות, הוא מעט מתורה שבכתב ומקצת מתורה שבעל פה. ולהיות שיתמה יחזקאל בראות מזבח עץ ובדרך הנזכר, הפך הדין, על כן וידבר אליו המלאך ויאמר זה השולחן אשר לפני ה', המכפר בימי החרבן, כמו שאמרו בגמרא(ברכות נה א)'(ע"כ)

ודבריו קילורין לעיניים אשר יחזקאל הפך הלשון מ'מזבח' ל'שלחן' דייקא כי ידבר על השלחן שלנו – מקום עריכתנו כלל האכילות שלנו טרם יבואו אל פינו.

לא בכדי יהיה 'שלחן' עולה למניין מ"ק 'עשר' – בחינת 'מלכות' העולה ג"כ למניין מ"ק 'עשר', כמו שלא בכדי יהיה מטבע הלשון 'שלחן מלכים'. כי יש קשר עמוק בין 'שלחן' ל'מלכות'.

כי ה'שלחן' משמעו 'שליח' של 'הגשה' כמבואר בדברי רש"ר הירש בפרשתן: 'שלחן' - כפי שהערנו כבר (בישורון כרך ו, עמ' 484 ואילך), משמעותו הראשונית של "שלחן" במקרא אינה כלי בית וכלי עבודה שעליו עושה אדם את מלאכתו, אלא כלי בית המשמש להגשת דברים לצורך פעולה ואכילה ("שלחן" - משורש "שלח", לשלוח, להושיט)(ע"כ) 

ה'שלחן' משמש ומסמל א"כ מרחב פעילותו היחיד של האדם בעולמו והוא הוא סמל 'מלכותו'. על שלחן הניתוחים של מהותו של האדם יונחו בכל עת מנות של התמודדות. אם ייטיב לידע את אשר לפניו ואת תפקידו לעת הזו, הוא יוכל למלא את מלכותו תכליתו ומפעליו. אבל אם יגש לשם בלא תכנית, הוא ימצמץ בעיניו ופתח את פיו במלוא עיזוז, הרי הוא מנצח במלחמת הלעיסה ומפסיד במלחמת הנצח.

מלחמת החיים א"כ היא פשוטה למדי, היא דורשת מהאדם ל'החיות' את נפשו רק כדי הצטרכותו ובכך להעלות – לרומם – להביא לידי תכלית את כל היקום שיזכה לעלות על שולחנו 'שלחן מלכים'. להעלות את הדומם הצומח והחי אלי תכונת ה'מְדַבֵּר' – אל הֵיכלות הַיְכולת להפכם ל'רוח ממללא' כאשר יחיוהו.

היינו: בורא כל עולמים יכל גם יכל שלא יצטרך האדם למלאות את פיו באכילה כלשהי כל כמה שעות, אבל בורא כל עולמים רוצה שבניו מובילי לפיד תורתו יסובבו בין חלקֵי דומם צומח וחי הממתינים לבוא לידי תכלית וירוממו אותם. הם לא זכו כמותו לשלב בקרבם גוף ורוח. גופים מתים המה. גופים הממתינים אימתי יבואו לידי תכלית המקווה להם כ"כ. אימתי יועלו ע"ג מזבח שולחן האדם המשכיל וימלאו את גופו הקדוש, ב'חיוּת' וכח לעבודתו יתברך.

אבל הדברים עמוקים יותר בכמה דרגות. כי אחר שהלכנו עקב בצד אגודל והבננו היאך ימתינו כל דומם צומח וחי לתיקונם, נבין כי רק נגענו בקצהו של ההר הגדול הלזה. כי היאך נחשוב שגרגרים דוממים כלשהם יוכלו להפעיל את המכונה האלוקית המכונה 'אדם' מלשון 'אדמֶה לעליון'... וכי אכן נוכל לדמות בנפשנו להפעיל רכב ענק עם מים?... והלא חייב להיות קשר בין נותן האנרגיה לנשוא תכליתו. מה א"כ הקשר בין אותם חלקים דוממים צומחים וחיים לעבודת האדם הנעלית כ"כ בעולמו של הבורא יתברך וכיצד יתנו המה לו את הכח והיכולת לעבודה זו.

התשובה על זה היא פשוטה בתכלית. כי כל גרגרי היקום, הדוממים כמו הצומחים כמו החיים, כולם יהיו ברואים של הבורא יתברך ובכולם יהיה כוחו יתברך המונח בהם. לא הגרגיר הוא המחייה את האדם. הכח האלוקי הטבוע בקרבו הוא הוא המחייה.

והלא אלו דברי תורה לנו(דברים ח): 'לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי יְקֹוָק יִחְיֶה הָאָדָם'. ה'לחם' יקרא בלשון של 'מלחמה' ולא בכדי. כי מעת חטא אדם הראשון נתקלל האדם ונאמר לו: 'בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם'. 'זיעת האפיים' מוצאת לה ביטוי בקרותה את המאכל הקבוע המחייה את האדם בלשון של 'מלחמה' הלא היא 'מלחמת הקיום'.

והאדם המאמין אשר לאחר סיום אותה 'מלחמה' לוקח את ה'לחם' ומקרבו לפיו ומברך לפניה ברכתה למי שאמר והיה העולם, מחוייב לזכור ולשנן, כי לא על ה'לחם' נלחם. כי על 'מוצא פי ה' הנמצא בקרבו הוא נלחם. כי הוא הוא המחייה אותו, לא הגרגרים היבשים שאין בהם כל תועלת ותוחלת.

זו א"כ מהות ברכתו של אדם 'המוציא לחם מן הארץ'. הוא לא יברך על מוצא ה'לחם'. כי הלא ה'לחם' לא יצא כלל מן הארץ. מן הגרגרים הוא יצא. הוא יברך על מוצא ה'מלחמה' מן הארץ – על תיתו יתברך את היכולת לאותם חלקיקי טבע להחיות כל בשר למען עבודתו יתברך הוא מברך. על זה הוא מקלס ואת העניין הזה הוא משנן חזור ושנֵן.

על כן ה'חיטה' בכל הוירואציות והצורות שלה, בעת שתהוה את המזון העיקרי של האדם, למרות היותה 'מצה', וה'לחם' הלא 'חמץ' הוא, תקבל את ברכת ה'לחם'. כי ה'לחם' הוא לא הפרוסה הריחנית. הוא מוצא ה' הנמצא בקרבו.

נבין א"כ כי עיקר מלחמת הקיום לפנינו. עיקרה וגם תכליתה. וב'בית המקדש' כמו ב'משכן', התכלית והמשוש, נקודת העומק ורום הכוונה, היה דייקא הקשר הזה בין שמים ארץ - ארץ שמים, - הלא היא היכולת להשתמש עם חלקים נחותים של העולם, ולהעלותם ע"ג המזבח לשמי רום.

כי זה לי כמה שנים ששמעתי בשם זוה"ק על מה ש'מי שלא ראה שמחת בית השואבה, לא ראה שמחה מימיו' כאשר ביאר גדלות ועומק השמחה כי באותה עת יקחו מים מהמקום הנמוך ביותר, ויעלום אל המקום הגבוה ביותר כאשר זהו כל תכלית ועומק עיצבון היקום – רצון המים התחתונים לדבוק שוב בעליונים ולהיות מרכבה ומעון לשכינתו יתברך.

ובמפעל חישוק שמים ארץ – ארץ שמים הלזה, היו כמה וכמה חלקים כאשר תחזינה עינינו מישרים:

כי עיקרו של המקום, הוא כמובן ה'ארון' בו ודרכו ישכון בורא כל עולמים בתוכנו. אבל מיד לאחריו ועל ידו יבוא ה'שלחן'. כי ה'שלחן' הלא היא ממלכת מפעלו של האדם בעולמו, לא בכדי הוא ניצב בגאון על יד ה'ארון'. כי בעוד שה'ארון' וה'תורה' הנמצאת בו, הוא מרכבה ויכולת לשכינתו להיות בתוכנו, ה'שלחן' הוא תנאי ומרכבה להמשך היכלות היכולת של קיום האדם בעולמו ותנאי בסיסי בהיכלות יכולת עשייתו על כלל גווניה וצורותיה כמו תנאי ליכולת צריפת אותה תורה את אותם בנים ל'צרף כסף' כאמור.

ה'מנורה' אכן תהיה רק אחריו, גם היא כמוהו לוקחת את ה'שמן' ויוצרת ממנו 'אור'. אבל הלא צורת עשייתה ה'אור' הוא ב'כילוי' ה'שמן'. האדם יכול ליצור יצירה יפה ממנה. הוא יכול להוציא אור אבוקת עבודתו, גם ללא כילוי החומר – רק על ידי עבירתו של החומר דרך מיעיו בצורה הראוייה והמבוקשת.

נבין א"כ גל את מכלול השאלות ששאלנו. כי אכן למרות שלפי חלק מהשיטות, לא נעשה בו שימוש לאותם יב' כיכרות שהיו מעליו, עדיין הוא נצרך לבוא שמה מאותה סיבה שה'לחם' נצרך לבוא שמה – להראות לעם ישראל כולו על השימוש הנשגב ב'שלחן' ככלי מְּקַשר והיות בורא כל עולמים 'לפניו תמיד'. גם נבין למה דייקא בו יש את עניין ה'פָּנים'. כי הלא 'פני' האדם יקראו כך, כי דרכם יראו את פנימיותו וכל מהותו. ובבוא האדם לבית המקדש, יראה אשר אכן ה'לחם' הוא 'לחם הפנים' – דרכו הוא יעצב ויבנה את כלל פנימיותו ויכולותיו.

גם נבין כעת את נס ה'טריות'. כי הלא סיבת הפיכת מאכל ל'בלתי טרי' ובלתי אכיל, הוא משום ההמתנתו זמן רב מדי מאז היותו מוכן עדי ביאתו אלי תכליתו אל לוע האדם. יַראה בורא כל עולמים לעמו ישראל באהבה, כי אכן ה'לחם' הנמצא שם ושם הוא תכליתו, לא כהתה טריותו ולא נס ליחו. הוא נמצא במקום הראוי לו ואין סיבה שדברים אלו יקרו. גם נבין למה דייקא בו היה את עניין ה'זֵר'. כי בתורתו הנפלאה של רש"ר הירש תראה את 'זֵר' מלשון 'זָר' הוא. ובנתיב דברינו יבוא לומר לאדם, כי אכן ה'שלחן', יכול להיות בסיס ממלכתו. אבל באותה מידה הוא גם יכול להיות יסוד נפילתו. עליו לעמוד כ'זָר' על ידו, עבור היות המאכלים העולים עליו, ל'זֵר' תפארתו. וזו גם הסיבה להיות דייקא שָׁם 'מסגרת' שתסמל מעצור ו'גדר'. ועל ה'מסגרת הזו ודייקא עליה, יניחו את ה'זֵר'. כי היא מביאה לאותו אדם, את זר מלכותו ונזר תפארתו.

ובנתיב דברינו, אשר ה'אכילה' היא מצד אחד 'אֵם כל חטאת' ומנגד היא היא המביאה האדם לידי תכליתו, נבין מדוע דייקא בהם יורה בורא כל עולמים להיותם כמניין בניו – יב'. כי הלא כולם יפתחו את פיהם יום יום וילעסו מן האוכל שיוגש לפניהם. אל כולם ידבר בורא כל עולמים. לא רק אל ה'חוטא'. לא רק על ה'כהן' או ה'לוי'. אל כולם ידבר ולכולם יקרא בקול גדול. על 'שלחן' כולם יעלה כי את כולם ירצה לצרף ב'צרף כסף' האמור ע"י תורתו הק'.

ואחר שנדע ונבין כי האדם אכן לא יהין לשלוח ידו למאכל אשר 'אין בו צורך', נוכל להבין מה יבוא לומר לנו בזה אשר אם הייתה למעלה, הייתה 'הכשר כלי', ואם למטה, הייתה לבטח 'חלק' מה'כלי'. כי ה'מסגרת' הלזו, אכן תחייב את היות ה'צורך'. ע"כ, למרות שאם באה למעלה, אני יכול לומר שהיא באה רק ל'הכשר', אם באה דייקא למטה, שוב הוכחה היא ש'צורך' ו'סיבה' לנו בהנחתה דייקא שם ולא מלמעלה – עבור 'חיבור והחזקת הרגליים'. 

'כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה'(דברים כ) בהיותו גָדֵל בכל עת כמותו, ע"י יניקתו מן ה'ארץ' בכל עת כמותו. ע"כ ה'שלחן' – מקום הנחת אותו 'לחם המלחמה', מן העץ ייעשה. והיות שצמיחתו של האדם בעולמו, היא עיקר השגחתו של הבורא יתברך, שוב יותר מאצל ה'מנורה', הוא ה'תמיד' האמור אצל ה'שלחן'. אף לא לרגע אסור להשאיר את השלחן ללא 'לחם' העומד 'לפני השם'. ובעוד שכת אחת תעמוד הכֵן להוציא את הלחם ה'ישן', תעמד כת שנייה להניח את ה'חדש'. יכלו אכן להשאירו שם חודש או שנה ויישאר בטריותו, אבל מה אפשר לעשות שהעולם נצרך לשפע מתחדש מדי 'שבת' – עת העולם נברא ומתחדש שוב לששה ימים. – ובורא כל עולמים, הלא הוא הוא הנמצא בתוך כלל ה'לחמים', ומוצא פיו, הלא הוא הוא המחייה בכל עת את מכלול בניו... 

ובניו מטיבי הראות, ייטיבו 'שולחנם' ויערכו עליו רק 'מעדני מלכים'.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.