גלות כמטרה

ארבעה רכבי יוקרה כמו החליקו אל תוככי שכונת 'רמת אלחנן' הבני ברקית. האנשים עצרו את הילוכם לראות לאן נוסעת השיירה הממלכתית הבאה אליהם היישר מפלנטה אחרת. הם נעו בקצב אחיד ועצרו למרגלות בניין רב דיירים. הנוסעים התכנסו יחד אל חדר מדגות ועלו חרש לקומה השלישית (בלי מעלית...).

הכל התחיל בשעת לילה מאוחרת. עמוס (52) חש תחושה עמומה משהו. הוא קם ממיטתו לכיוון כיור האמבטייה, השתעל קלות ו... הוא לא האמין למראה עיניו. הוא מקיא 'דם'. לא הרבה... אבל 'דם'...

למרות הבהלה שאחזה בו, הוא לא איבד את עשתונותיו וחייג מיד אל הרופא האישי שלו - ד"ר גלזנר. 'בטוח שהוא לא יענה לי' הוא חשב לעצמו, אבל לאחר שני צלצולים קולו המוכר של ד"ר גלזנר בקע מעם האפרכסת... 'הלו... מי שם...'. עמוס ניסה לעשות סדר במחשבותיו ולבסוף הצליח להסביר לרופא את אשר קרהו. ד"ר גלזנר היה מאוד החלטי. 'עליך לצאת באופן מיידי למיון הקרוב לביתך. ו... אל תשכח לעדכן אותי מחר בבוקר מה היה בלילה'.

כעבור עשרים דקות עמוס כבר עמד עם אשתו מול דלפק המיון של ביה"ח 'תל השומר'. הוא קיבל מיטה והמתין לרופא שיבוא לראות ולהכריע. תוך כדי המתנה הוא ראה מחזה אימים: נער לא מוכר העונה לשם 'נועם', אצבעו נקטעה זה עתה ממכשיר חשמלי כלשהו, ובעיני משפחתו, תמהיל עצב כאב ובעתה תהומיים. הרופא הסביר כי האצבע לא תחזור לנוע לעולם!!!, ולמרות כל זה הוא כן מציע להכנס לניתוח מיידי שהסיכויים בו הם 50 50 לקליטת האצבע, כל זאת למרות יכולת סבירה להיווצרות נמק שיצריך כריתת חלק גדול יותר.

נועם והוריו קיבלו 'דד ליין' להחלטה תוך עשר דקות האם הם מכניסים אותו לחדר הניתוח, והם הסתובבו כאריה בסוגר. לא היה להם עם מי להתייעץ, הם לא חלמו על אפיק של תשובה הגיונית למצב סבוך כל כך, ותהומות של ייאוש זרמו מעיניהם יחד עם הדמעות המלוחות שהפעם היו מלוחות עוד יותר מתמיד. חמש דקות לפני פקיעת ה'דד ליין' של הרופא, הם פגשו ב'עמוס' שבינתיים כבר הרגיש טוב יותר. עמוס פנה והציע להם את עזרתו. הוא ינסה להתקשר אל 'הרב פירר מבני ברק'. יש לו חבר המקורב אל הרב והוא יעשה את הכל כולל הכל כדי לעזור להם. לתדהמתו הרב פירר ענה באופן מיידי. הוא שמע ברוב קשב את הסיפור ואמר להמתין שתי דקות על הקו. לאחר דקותיים הוא חזר אל השפורפרת וסיפר כי הוא כבר שוחח על כך עם ד"ר בר-לב מביה"ח 'איכילוב', מיטת האשפוז ממתינה להם שם, והרופא בכבודו ובעצמו כבר ממתין להם בקומת החנייה.


ההמשך היה כמו לקוח מסיפור מתח. ד"ר בר-לב המתין להם, לקח את האצבע הקטועה, ובניתוח שארך ארבע שעות, הוא הצליח לחבר ולהציל כליל את האצבע ותנועותיה. כך שזולת סממן חיצוני של איחוי התפרים, לא יהיה זכר לכל העניין. נועם זיגמן והוריו חזרו לביתם עייפים מותשים ומרוגשים, אך מרוצים עד לב השמיים. דבר אחד קינן בראשם... הם לא ידעו מיהו ה'עמוס' הזה שהיה שליח של הצלה עבור בנם מחמד ליבם.

 האב – אופיר אהב כאלו הרפתקאות. הוא נסע לבית 'עזרה למרפא', המתין כמה שהמתין עד שהגיע אל ה'מתקשר האלמוני' שהתקשר עבורו אל הרב פירר... משקיבל את כתובתו, הוא אסף את כל בני משפחתו. משפחה עשירה הייתה לו, ואלו באו יחד – הסבא מסביון החמות מקיסריה והדודה העשירה מהצפון... כולם עלו ובאו בואכה שכונת 'רמת אלחנן' אשר בבני ברק להוקיר ולהביע הערכה למישהו שכה התאמץ עבור יהודי שהוא כלל לא מכיר.

'עמוס' כבר המתין להם במפתן הדלת. הוא הכניס אותם אל הסלון הממוזג ולחץ את כף ידו של נועם בחמימות. 'אין לכם מושג כמה אני מתרגש ממה שזכיתי להיות שליח ממרום להציל את ידו של בנכם מנכות עולמית. זו הייתה הזכות הגדולה ביותר בחיי הוא אמר ברגש רב. האם החניקה את דמעותיה והניחה חרש על השולחן מעטפה 'שמנה' מלאה במזומנים. להפתעתם 'עמוס' אפי' לא מצמץ. הוא הניד את ראשו בהחלטיות ולא הסכים בשום אופן לקחת את הסכף. 'לא אמכור את המצווה בעד כל הון' הוא אמר. לא עזרו כל הפצרותיהם והם חזרו יחד עם המעטפה לביתם.

 ארבעה שבועות חלפו מאותו יום. ו'נועם זיגמן' לא מוצא מרגוע לנפשו. הוא מעולם לא פגש באדם מוזר כל כך. הוא מתמסר למישהו שהוא כלל לא מכיר, הוא מסרב ל'מצע' של מזומנים, והוא מדבר על 'זכות' שהוא לא מוכן למכור בעד כל הון... לאט לאט חלחלו המים עמוק אל נפשו וחוללו שם פלאות. הוא החל להבין את המשמעות של החיים, נפשו כמו מצאה מקור מים חיים עם פירורי תורה שהצליח בדרך לא דרך ללקט לעצמו, וכעבור חודש וחצי הוא מצא את עצמו מאחורי דלתו של 'עמוס' אשר בבני ברק.

 הוא דפק קלות ו'עמוס' כאילו המתין לו. ברגע הראשון עמוס לא הכירו. תווי פניו נהיו עדינים משהו, ההופעה שלו אמרה כבוד, וכיפתו כמו נתקבעה לה בין הררי תלתליו העבותים. הם הלכו יחד אל הסלון, ושם 'נועם' הגיש לו בחיוך מבוייש 'מכתב'. עמוס פתח את כפליו והחל קורא כתב עיגל משהו:

'שלום עמוס יקירי - מציל ידי. אני כותב לך עם ידי השמאלית למרות שאני 'ימני'. כל זאת משני סיבות. א. כדי להראות לך אין אני מצליח לכתוב עם היד שלך!!! – היד שאתה הענקת לי בטוב לבך הרחום והגדול. ב. כי רציתי לכתוב לך עם היד אשר עליה הנחתי הבוקר לראשונה בחיי 'תפילין'.

כן עמוס. לראשונה בחיי אבל לא פעם אחרונה. כי אני מתחייב בפניך עמוס שלא אתן לידיי מנוחה ולו ליום אחד מהנחת התפילין הקדושות הללו, על היד אותה אתה הצלת עבורי. קיבלתי על עצמי לעשות כן, לא כי מישהו ביקש ממני. לא. אף אחד לא ביקש ממני זולת אני בעצמי עת נגלה אל מול עיני הנפעמות עולם חדש של משמעות. עולם חדש של עשייה. עולם חדש של יצירה בניין ותכלית.

אינני יודע למה באת לבית החולים באותו לילה מר, אבל אני יודע שמאז נהיה לי מתוק. מתוק מאוד.

תודה לך עמוס על שהמסת את ליב והעמסת על כתפיי את נועם עול התורה והמצוות

נועם זיגמן

* * *

עמוס הרים עיניים רטובות וקרא לאשתו לגשת אל השולחן. הוא לא יכול יותר. לגמרי לא. אשתו כאילו המתינה להזמנתו והתקרבה חרש על השולחן. היא הניחה יד רועדת ואוהבת על כתפיו של הנער ואמרה לו: אתה יודע כמה הקב"ה אוהב אותך?. בא ואספר לך מה היה בהמשכו של הלילה.

מיד כשיצאת עם האמבולנס בדהרה בואכה איכילוב, הגיע הרופא אל בעלי ואמר לו: אינני יודע למה הרופא שלך שלח אותך הנה בכזו בהלה. הנה עתה חזרו הבדיקות שלך והכל תקין... חזרנו הביתה ברגשות מעורבים, ועל הבוקר, עוד לפני שבעלי הספיק לחזור מבית הכנסת, התקשר ד"ר גלזנר ובקולו תבהלה. הוא לא התקשה להסביר למה הוא שלח אותנו בכזו בהלה אל בית החולים.

האמת... הוא אמר, 'קראתי באותו רגע בדיוק, מאמר של רופא מארה"ב שהכניס אותי לפאניקה בעניין 'הקאת דם'. איך שגמרתי לקרוא את המאמר התקשרת אתה. אמרתי לעצמי, משמיים אתה חייב לעוף לבית החולים'. 'אני אכן מקווה שלא בזבזתי סתם את זמנכם'...

הוא לא בזבז את זמנם סתם. ממש ממש לא. הנה להם כעת, על יד שולחנם, ילד חדש נולד לבורא עולם. 'עמוס' הקיא קצת דם, הלך לבית החולים וחזר עם ילד לאבא שבשמים. סיפור כזה מתרחש עם כל אחד מאיתנו כל יום מימי חיינו. כי לאורך כל היום נסתובב נעלה ונרד, נלך ונחזור במשעולי החיים אותם צייר עבורנו אבינו אב הרחמן. עתים נאמר לעצמנו, 'למה הלכתי לשם', 'מה תכלית הקושי שעברתי במקום ההוא'. אבל החכם יידע כי ה'גלות' – ההסתובבות היא לעולם לא חסרת סיבה. כי תמיד היא היא המטרה בעצמה.

ומקרא מפורש לנו בשיר השירים פרק א: 'לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךָ עַל כֵּן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ'. פירוש: בעקבות ריחך הטוב הנודף למרחוק בזכות היותו נורק מכלי אל כלי, באו 'עלמות' – בני אומות העולם ואהבו אותך' וכלשון רש"י שם: 'ריח ערב שלך יוצא למרחוק, שכן דרך שמן ערב בכל עת שהוא בצלוחית חתומה, אין ריחו נודף. פותחה ומריק שמנה לכלי אחר, ריחו נודף: על כן עלמות אהבוך - בא יתרו לקול השמועה ונתגייר'(ע"כ).

היינו: דווקא בגלל שהם יצאו לגלות והחלו להסתובב, התפרסם שמו של הקב"ה בעולמו. הוי אומר: כל סיבוב הוא בעל 'סיבה'.

נבין א"כ דברי הפסוק בתחילת הפרשה: 'וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ, כִּי הוֹצִיא יְקֹוָק אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם'. היינו: 'יתרו שמע' דוקא בזות זה שהם יצאו ממצרים...

 עם ישראל מהלך אל עבר ה'מדבר' מקום שממה, והוא יודע נאמנה כי לכל מקום שהוא 'הולך', אל בוראו הוא 'הולך'. עד שבורא עולם יעיד עליהם: 'הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְקֹוָק זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה'. כן. אני אוהב אותך כנסת ישראל דוקא על כך שאת מהלכת אחרי במקומות שממה ללא להבין למה את הולכת. אבל את מאמינה בי.

ועל כן אהבתיך ואוהב אותך לנצח. 

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.